כשאנו פוגשים בסיטואציה המעלה בנו רגש קשה (כגון עצב, בושה, אשמה ועוד) רובנו נוטים לסיים אותה כמה שיותר מהר, ולברוח משהייה ברגשות האלו. ככה רובנו חונכנו, וסביר שעוד בילדות לא ניתנו לנו הכלים להכיל רגשות קשים ולהתמודד עימם בצורה בריאה. יש גם סיכוי לא מבוטל שרוב מודלי החיקוי שלנו פעלו כך לנגד עינינו פעמים רבות.. וכך נוצר מנגנון התמודדות דומה גם אצלנו. כך, במרוץ הזמן, אנו עוברים אירועים רבים בהם הרגש למעשה מודחק באמצעות אותו מנגנון התמודדות, ואם להגיד בכנות – רובנו לאט לאט מפתחים פחד של ממש מרגשות קשים (מה שנקרא 'פחד מהפחד'...).
זהו למעשה הרגל, וכמו כל הרגל אחר שמתקבע אצלנו, יש לו כוונה חיובית עבורנו. המוטיבציה שהביאה ליצירתו הינה יצירת מעטה הגנה, השומרת עלינו מפני משהו שאנו תופסים כמפחיד מאוד, ובמוח שלנו מתפרש לעיתים כמסכן חיים ממש. כשרואים או שומעים את הטענה הזו בפעם הראשונה זה עשוי להיתפס כמגוחך או הזוי – כי על פניו זה לא הגיוני, למה שנפחד כל כך ממשהו מופשט? אבל ככה תת המודע עובד, וכך בדיוק הוא מייצר עבורנו אינספור מנגנוני הגנה סמויים בהתאם לפרשנות הפנימית שלנו ל'סכנה'.
יש הרבה הרגלים כאלו שאנו חיים איתם בשלום, והם אכן משרתים אותנו כמכלול. אבל סביר מאוד שחלק מהם הופכים עם הזמן ללא רלוונטים ואף מזיקים לנו, כיוון שאנו יצור דינאמי אשר מתפתח ומשתנה במרוץ השנים. לדוגמא אם בתור ילדים היה לנו צורך מאוד אקוטי להשתלב חברתית וסיגלנו הרגל של ריצוי או עישון, אין זה בהכרח נכון עבורנו גם בגיל 35, כיוון שמאז פיתחנו מודעות ויכולות נוספות שיכולות לסייע לנו להשתלב חברתית, או שאולי הצורך בהשתלבות חברתית בכלל קטן בצורה ניכרת.
במקרה של רגש, שאם תחשבו על זה, נמצא בעומק של כל אינטראקציה או פרשנות שאנו מבצעים (באופן לא מודע), יש כאן סיכון של ממש. אסביר - כאשר רגש אינו מקבל הכרה או ביטוי שוב ושוב, הוא עובר התמרה – אפשר לדמיין זאת כמו אנרגיה שרוצה להשתחרר, למצוא דרך החוצה, להגיע לידי פורקן, אך היא נשארת כלואה. במצב כזה היא לרוב תפנה אל 'השכן' האדיב לבקש עזרה – אל הגוף הפיזי. הגוף הוא אחלה של גבר ולרוב יבוא לעזרת חבר, ולכן והוא בתורו יצעק בשפה שלו – קרי כאב, מחלה ומיני תסמונות וסימפטומים.
כך הגוף מעביר מסר יד שניה מהרגש (או מהלב אם ניתן לו את המעמד של 'בית הרגש') והאמת הלא נעימה היא שגם כאן אנו נוטים להתעלם, במקרה הטוב. במקרה הגרוע אנחנו אף מתעצבנים על הגוף – 'למה עכשיו באמצע החיים כואבת לי הבטן כל כך ואני לא יכול לתפקד ולהמשיך בסדר היום שלי?'.. או 'למה עכשיו הגיעה לה גברת מיגרנה שוב והכל חייב להיעצר? זה הכי לא מתאים לי עכשיו'..
התשובה פשוטה - הכל חייב להיעצר כי לא הקשבת כשהרגשות לחשו, רמזו, דיברו בעדינות, שלחו מכתבים, פנו אלייך פעמים רבות, ורק כך משהו מסב את תשומת ליבך. שימו לב (!) - לפעמים הסימפטומים הפיזיים הם לכשעצמם חלק ממנגנון ההגנה ומהווים הסחת דעת נוחה! כי הרבה יותר קל להתייחס לכאב ראש (בין אם לקחת כדור אקמול או סתם להתעצבן עליו) מאשר לרגש.. מקווה שאם קראת עד כאן כבר מתחילה להתבהר לך ההבנה שכנראה תעדיף כל סוג של התמודדות על פני היתקלות ישירה ברגש קשה בסמטה חשוכה..
שורה תחתונה, אם לא נקשיב לשורש העניין, ללב, לרגש שעומד מאחורי כל אירוע - הסימפטום הפיזי יחזור מידי פעם ועשוי גם להתפתח למחלה של ממש עם הזמן. ולכן הדחקת רגשות יכולה לייצר פגיעה של ממש (כמובן שגם כאן זה מתוך רצון בטובתנו בעצם). חשוב מאוד לבחון את הרגלנו בנושא זה וולבצע עדכון תוכנה במידה וצריך, על מנת להעניק לרגשות שלנו זמן איכות, הקשבה וחיבוק מטאפורי – זהו מתכון מוכח לבריאות!
לקבלת שיטות פרקטיות לשחרור כאב, מחלות ותסמינים פיזיים עברו לכתבה שכתבתי, בשיתוף מכללת רטר: